נתחיל הפעם מהסוף: רק בשעה שתיים בצוהריים ב-7.10 נחת בשדות הצמודים לקיבוץ ניר עוז מסוק עם לוחמים של השייטת. הם יהיו הכוח הצבאי המשמעותי הראשון שייכנס בשערי המשק באותו היום, שבע וחצי שעות אחרי תחילת המתקפה. בניגוד לכל היישובים האחרים בעוטף, הלוחמים לא ימצאו כאן מחבלים: הם כבר חזרו לעזה. הזוועה שהתרחשה בבתים ובשבילים תתגלה לאט לאט: 77 חטופים, 40 נרצחים, הלם וחורבן.
“בניר עוז לא נורה כדור אחד: לא היה פה שום קרב, לא היה פה כלום”, מספר בני אביטל, חבר כיתת הכוננות. ניר אדר, שסבתו ואחיו נחטפו, מצהיר: “אין פה ניצולים, יש פה שורדים. לא הצילו פה אף אחד”. התושבים ששרדו לא מבינים עד היום למה לא ראו כוחות צבא בקיבוץ.
השעות האבודות בבוקר ההוא בניר עוז נותרו חור שחור, ובתחקיר “אולפן שישי” הארנו חלקים ממה שקרה באותה השבת: הצילומים וההקלטות, הלוחמים בשטח, חדרי הפיקוד בעוטף עזה, הכוח שכבר היה בדרך לניר עוז ולא הגיע, ומה שידעו באגף המבצעים שבבור בקריה – כך הפך הקיבוץ הקטן לסמל ההפקרה של השבת השחורה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
עם כמה אנשי צבא נפגשת מאז?
“המון, עשרות”, עונה ערן סמילנסקי, חבר כיתת הכוננות של ניר עוז. “הם אומרים שזה היה מחדל ופשוט מבקשים סליחה”. והוא נזכר: “אני תמיד התעקשתי שזה המקום הכי בטוח בארץ כי אין פה פיגועים. אנשים פחדו להתקרב ואני אמרתי להם: מה יש לכם לפחד, באמת? שומרים עלינו, יש צבא. הכול טוב. רוב הזמן היה פה טוב, נגמר”. ובני אביטל מוסיף: “האמנו בזה באמונה שלמה, שזה פשוט סוג של גן עדן”.
ב-6:32 נשלחה ההודעה הראשונה של שחר, רכז הביטחון: “המצב בבדיקה, נא להיכנס למרחב מוכן”. החיילים ב”בית הלבן”, ככה קוראים למוצב הקטן הסמוך לניר עוז, היו כבר בכוננות כשהירי התחיל. באותה שבת היו כאן שני טנקים ונמ”ר של גולני, שתפקידם להגן על ארבעת הקיבוצים במרחב – ניר עוז, נירים, עין השלושה ומגן – והם יוצאים מיד לגדר.
מפת אזור הקיבוץ ניר עוז והקיבוצים הסמוכים
“מקבלים פקודה מעומר המ”מ, אנחנו נוסעים צפונה, הוא נוסע דרומה”, נזכר סמ”ר במיל’ אייל זפולסקי, לוחם בגדוד 77. “אנחנו רואים שלושה מחבלים שמתעסקים שם בגדר. מתחילים ירי של מקלעים, של מא”ג לעברם – ובערך שלוש דקות אחר כך אנחנו חוטפים טיל נ”ט מדויק לעברנו. הוא פוגע 5 ס”מ מהראש שלי. אני שומע את יונתן שהוא מודיע שהוא נפגע בעיניים”.
“בהתחלה חשבנו שזו רק הגזרה שלנו שעכשיו מותקפת. לא הבנו שזה בכל עזה”, מספר רב”ט במיל’ יהונתן פינטו, לוחם בגדוד 77, שנפצע באותם רגעים. גם הטנק השני של מפקד המחלקה מותקף בידי רחפן ובירי מסיבי של המחבלים שחצו את הגדר. חלק מאנשי הצוות נהרגים, אחרים נחטפים. הטנק של אייל מוקפץ במקביל לאירוע אחר: “קיבלנו דיווח על מחבלים בקיבוץ נירים. 20 מחבלים היו שם, ואנחנו מצליחים בעצם להשמיד אותם”.
“המחבלים מגיעים עם קלאצ’ים, אר-פי-ג’יים, המון רימונים”
קילומטר בודד מפריד בין נירים לניר עוז, אבל לפעמים זה כל הסיפור – כי בניר עוז לא היה כוח צבאי והמחבלים כבר בתוך הקיבוץ. בקבוצות הוואטסאפ במשק נכתב ונאמר בזמן אמת: “הם אצלי בדירה, הצילו, הצילו”, “בבקשה בבקשה, תבואו לעזור לנו, זה מרגיש שאין פה צבא”. אלעד קציר, שנחטף, עוד הספיק לכתוב “אלוהים ישמור”, ויונתן סימן טוב, שנרצח לאחר מכן עם אשתו ושלושת ילדיו, דיווח על שמיעת ירי בקיבוץ.
החטוף אלעד קציר הספיק לכתוב “אלוהים ישמור”. ניר אדר מקריא את ההודעות מקבוצת ניר עוז
“הם עושים לנו יום כיפור”. ההודעות בקבוצה של ניר עוז ב-7.10
סמילנסקי משחזר את המתקפה, שהתבצעה מארבעה כיוונים: “המחבלים של החמאס מגיעים מאוד מוכנים, קלאצ’ים, אר-פי-ג’יים, המון רימונים. הם נכנסו מש”ג דרומי, מש”ג צפוני, משער בית קברות ומשער כרם”. כ-150 מחבלים של החמאס נכנסים מהגדר אל תוך קיבוץ ניר עוז. הם מגיעים ישר לביתו של רכז הביטחון, שמסומן להם על המפה: הם מעלים את הרכב שלו באש. רכז הביטחון יוצר קשר עם הצבא ומבקש מהם עזרה. בצבא אומרים לו: “אנחנו תחת מתקפה ובדרך להגן על המוצבים שלנו”. הרכז מסתכל דרך החלון והוא כבר פנים אל פנים עם המחבלים. הם נכנסים לחילופי אש, הוא נפצע, מחלץ לתוך הממ”ד, וכאן נותק הקשר איתו.
מי מנהל את האירוע באותן שעות?
זפולסקי: “בהתחלה היינו לבד, לא היה פיקוד. המח”ט כנראה כבר נמצא בקרב בקיבוץ נירים, בשלב הזה של היום לדעתי הוא כבר נהרג. מג”ד 51 היה בקרבות משלו בקיבוץ כיסופים. מ”פ הפלוגה שלי נמצא בקרבות משלו בעין השלושה”.
מה קורה בניר עוז?
זפולסקי: “לצערנו, אני יכול להגיד את זה באמת בצער, לא היה מי שיגיע לניר עוז”.
אבל מישהו מבין מה קורה בניר עוז באותן שעות?
“לא נראה לי”.
הפלישה לקיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר
“לא היה פה צבא. היה להם את כל הזמן שבעולם לעשות כל מה שהם רוצים”
מה שקורה באותן שעות הוא תוצאה ישירה של ההפתעה המוחלטת: אין לצה”ל מספיק כוחות והגנה מול עשרות מוקדים, אין גם תמונת מצב על מה שקורה ביישובים, ולא תהיה כזאת עד הצוהריים. בינתיים בניר עוז, רק אנשי כיתת הכוננות נלחמים במחבלים. בני אביטל היה אמור היה להצטרף אבל הנשק שלו נעול בכספת ואשתו, שלא נמצאת בקיבוץ, לקחה איתה את המפתחות. “באותו רגע זה היה מאוד מתסכל, בדיעבד יכול להיות שזה הציל לי גם את החיים. כל מי שיצא להילחם…”, הוא אומר ולא מסיים את המשפט.
באותו הבוקר הוא נכנס עם ארבעה ילדים לממ”ד. ב-9 בבוקר המחבלים נכנסים לבית שלו: “הם נכנסים, דופקים לי על הדלת, אומרים לי ’חג שמח’ בעברית, אתה שומע אותם מעשנים סיגריה, אתה שומע אותם שמים מוזיקה, שוברים, מדי פעם מנסים לפתוח את הידית”.
זאת אומרת, הם לא לחוצים בכלל.
“מה זה לא לחוצים? נהנים מזה. ואני שואל את עצמי מה קורה פה? איך יכול להיות שהצבא עדיין לא הגיע?”. נציג מוקד 100 אמר לתושבת שהתקשרה אליו כשבעלה מאבד דם: “יש הרבה מאוד חיילים ושוטרים שהרוגים, תישארו בממ”ד, לא לעשות שום דבר. זה ייקח הרבה זמן לפנות אתכם”. את מה שהבין הנציג במוקד 100 לא מבינים רוב הכוחות שבשטח, גם שלוש וחצי שעות אחרי תחילת המתקפה.
הסימון על תיבות הדואר בקיבוץ ניר עוז:האזרחים ומחויב ללמוד מכל אירוע ולשפר את היכולת ההגנתית שלו. צה”ל ימשיך להגן על אזרחי ישראל בכל עת ובכל מקום וימשיך להתמודד עם איומים מכל סוג.”
מקור: דובר צה”ל
שאבדו יקיריהן ומתחייב להמשיך לשפר את עצמו וללמוד מכל אירוע כדי להבטיח שכפות ההגנה תהיה גבוהה יותר בעתיד. צה”ל ימשיך להגן על אזרחי ישראל ולהבטיח את ביטחונם בכל עת ובכל מקום”.
צוות הטנק מזהה בכניסה לניר עוז בוזזים שגונבים ציוד מהמשק: אלו הגיעו בעקבות המחבלים. “אנחנו בעצם מתחילים לעשות ירי לעברם, או לפחות לכיוונם”, מספר זפולסקי, “לא נכנסנו לתוך הקיבוץ עצמו”.
למה?
זפולסקי: “מבחינתי, איך שאני ראיתי את זה, טנק בתוך קיבוץ זה כמו פיל בחנות חרסינה. יכול להיות שזו הייתה החלטה לא נכונה, החלטה שקיבלתי אז באותו יום: לא רציתי לירות בטעות לעבר אזרחים או לירות לתוך בית, אז ההחלטה הייתה לא להיכנס לקיבוץ, מההבנה שיש סיכוי רב שאזרחים ייפגעו כתוצאה מזה”.
החיילים זיהו בתיעוד את הטנק שלהם בכניסה לניר עוז ב-10:30
בעצם עדיין לא נופל פה האסימון שזה אירוע אחר לגמרי, נכון? של מה שקורה בתוך הקיבוצים, לא מבינים את זה עדיין.
זפולסקי: “אנחנו נמצאים בתוך לחימה, בכוונה גם לא פותחים את הטלפון”.
אז בעצם אין לכם דרך להבין שבתוך הקיבוצים אנשים נרצחים ונחטפים, נכון?
“נכון”.
חשוב לומר: צוות הטנק הזה מתנהל באותן שעות לבד. הם בלחימה כל הזמן, למרות שהם פצועים. אף אחד לא נותן להם הוראות או עונה להם בקשר. הצבא הגדול עדיין שבוי בקונספציה: איש לא מבין שבקיבוץ המבודד מתרחשות זוועות.
בבית משפחת יהלומי, האבא אוהד יוצא להגן על המשפחה שמתחבאת בממ”ד. “הם ירו באוהד, אנחנו שמענו את זעקות הכאב, ואז הם נכנסו לממ”ד”, מספרת בת שבע. “התחלנו לצעוק במשך כמה דקות ‘הצילו! הצילו!’ ואמרתי להם: ‘לא, לא. לא, אני לא באה איתכם לעזה’. כשהמחבלים נכנסו לממ”ד, אמרתי לילדים ‘תצעקו, שישמעו אותנו’, הייתי בטוחה שהצבא נמצא. המטרה הייתה להתעכב כמה שיותר, בתקווה שהצבא ייכנס ויחלץ אותנו. אבל הצבא לא הגיע”.
בת שבע יהלומי נחטפת מביתה עם שלושת ילדיה. המחבלים מובילים אותה על שני אופנועים לכיוון עזה: היא עם תינוקת וילדה על אחד, והבן איתן על אופנוע אחר. “מה שתפס אותי מאוד והדהים אותי זה היה הכמות של המחבלים בכל מקום, מסתובבים חופשי, ועדיין עוד לא תפסתי את גודל האירוע בראש שלי – מבחינתי היינו המשפחה היחידה שנחטפנו. הם פונים שמאלה לכיוון עזה, על דרך האספלט המרכזית הולכים המונים, המונים – סוחבים כל מה שהם הצליחו לגנוב מהקיבוץ. אתה רואה אנשים הולכים עם טלוויזיות כאלה גדולות על הגב, זה היה כל כך סוריאליסטי”.
החטיפה של משפחת יהלומי מניר עוז
“הטנק לא עצר. היינו מוקפים באלפי מחבלים מסביב”
“בערך 200, 300 מטר מהגבול, התחילה איזושהי מהומה מסביב, בתוך ה’יציאת מצרים’ הענקית הזאת של המחבלים, ואני רואה שני טנקים מגיעים מכיוון מערב, נוסעים בשדה בפראות, ומצד שמאל אני רואה מסוק קרב שיורה. כשהתחילה המהומה, האופנוע שלנו נופל, ואז הטנק בעצם נמצא ממש לידי – אני מנופפת בתקווה שהוא יעצור אבל הוא לא עצר, הוא לא יכול היה לעצור, היינו מוקפים באלפי מחבלים מסביב. אבל הוא נתן לי את שבריר השנייה הזה להתחמק ופשוט לברוח עם הבנות לתוך השדות”.
הוא מזהה אותך?
“אני לא יודעת, זאת שאלה שהייתי רוצה לקבל עליה תשובה גם היום”.
וזפולסקי משחזר: “פתאום אני רואה מולי אישה עם שני תינוקות, מחזיקה אותם ככה. אנחנו מסתכלים שנייה, הצוות, עוצרים שנייה, חושבים ולא מבינים מה זה. קשה מאוד לדמיין אירוע של חטיפת אזרחים. יכול שזה חוסר הבנה, יכול להיות שזה גם קצת מנגנון הגנה של הגוף לא לרצות להבין מה קורה שם. לא חשבתי אי-פעם שאני אראה דבר כזה”.
בת שבע יהלומי ובנותיה חוזרות לניר עוז ב-7.10 אחרי שברחו מהחוטפים
בת שבע ושתי בנותיה מצליחות לעשות את דרכן בחזרה אל הקיבוץ. הבן איתן נחטף, וגם האבא אוהד. “בכל פעם שעבר מסק”ר מעל הראש שלי אמרתי ליעל ‘בואי ננופף, שיראו מי אנחנו, שלא יירו עלינו בטעות’. וגם קיוויתי שאולי הם יעבירו את המסר שיש פה חטופים ואיכשהו יגיע אלינו ג’יפ צבאי, אבל זה לא קרה”. ההודעות המבוהלות של תושבי הקיבוץ נמשכו: “דופקים על חלון הממ”ד, הבית נשרף, למה מפקירים אותנו? הדליקו לנו את הבית, אנחנו נחנקים”.
הערב אנחנו מפרסמים לראשונה שבשיחה שמתנהלת בשעה 11 בין אגף המבצעים לפיקוד הדרום, מדווחים בפיקוד כי כוח של סיירת מטכ”ל נמצא בדרכו לניר עוז – אבל הכוח הזה לא מגיע לקיבוץ, משהו השתבש בדרך. ובפיקוד לא מעדכנים אף אחד שאין כוח אחר בדרך לקיבוץ.
“יש חלון שמשקיף על המרפסת, שם ראיתי בין 10 ל-15 מחבלים”, נזכר ירון מאור, תושב ניר עוז. “ברגע שהמחבל הראשון נכנס אני מתקדם אליו, תוקע בו שתי יריות. הם מתחילים לנסות לפתוח את הדלת, יורים פה על כל החזית, וזורקים רימון”.
“כל הקיבוץ הזה מת מבחינתם, או חטוף, ואפשר ללכת”
מה שקרה לירון קורה בשעות האלה בעשרות בתים בניר עוז: הקיבוץ נכבש. “התקשרנו לכל מקום אפשרי, למשטרה, מד”א, קצינים שאנחנו מכירים, משפחה שאנחנו מכירים”.
מה אמרו לך?
“שהם בדרך. הם עדיין בדרך”.
שירי ביבס נחטפת מביתה עם ילדיה אריאל וכפיר ביבס
המחבלים עומדים לפרוץ פנימה. ירון, ברגע האחרון, נכנס עם משפחתו לממ”ד – ואז מציתים את הבית. “בשלב הזה אני מבין שאנחנו לא הולכים לצאת מזה חיים, אני עושה טקס פרידה, אני אומר לה שאני אוהב אותה לנצח ואנחנו כנראה גמורים. וומתחייב לבצע חקירה מדויקת ושקופה על כל האירועים. צה”ל ימשיך לשפר את היכולת ההגנתית שלו ולהבטיח את ביטחון האזרחים של ישראל”.
p>
הצה”ל מתחייב לבצע חקירה מדוקדקת ולפרסם את הממצאים בשקיפות לציבור. נכון לעכשיו, עדיין אין מידע נוסף זמין על האירועים בניר עוז. צה”ל עומד לצידן של המשפחות השכולות ומתאמץ להשבת החטופים. נמשיך לעקוב אחרי המצב ולעדכן בהתאם למידע הזמין.
ומתחייב לחקור בכל רצינות ובכנות את כל האירועים ולמצוא את השגיאות ולתקן אותן. צה”ל ימשיך לשפר את עצמו ולהתפתח על מנת להבטיח את ביטחון האזרחים והתושבים של ישראל”.לות הפצועים והנפגעים וימשיך להגן על אזרחי ישראל בכל עת ובכל מקום. צה”ל ימשיך לבצע את משימתו באופן מוקפד ובאחריות עד לשעת האמת. צה”ל ימשיך להיות צבא הגנה של עם ישראל ולהבטיח את ביטחונו ושלומו”.
הבאת סיוע ותמיכה לנפגעים. צה”ל ימשיך לבצע את תפקידו בשמירה על ביטחון האזרחים והמדינה ויפעל בכל כוחו כדי למנוע כל פעולה טרוריסטית נוספת”.
נו כל מיני דברים. אבל כשאתה רואה את המציאות, אתה מבין שאנחנו לא כל כך חזקים כמו שחשבנו. יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות והמציאות היא שאנחנו צריכים להתמודד עם המציאות ולא עם הדמיון שלנו”.
וכך, בשעות האבודות של ניר עוז, הם ממשיכים לשוחח, לחשוב, להתעורר ולהתמודד עם המציאות הקשה שמקיפה אותם. ואולי, ביחד, הם יצליחו למצוא דרך לשפר את המצב ולהביא שלום ושקט לאזרחי ישראל ופלסטין.
